קרחנה חייזרית

ברחוב  של חבר שלי, אורלנסקי, גרים חייזרים. הם אנדרקבר אז לא ממש רואים אותם, אבל אני יודע שהם שמה בגלל מנחת העב"מים. הוא מסווה כמו סתם כביש אבל בלילה אפשר לראות את האורות המנצנצים שבאמצע הכביש שמסמנים את מסלול הנחיתה.

סיפרתי בחשאיות לאילן קרחת על התיאוריה שלי והוא צחק בזלזול וטען שתמיד היו לי הזיות של ילד מפגר שלקח ל.ס.ד ושאולי כדי למכור את הסיפור הזה לאיזה עיתון או משהו.

אורלנסקי דווקא די השתכנע מהתיאוריה שלי אבל אמר שלא מפריע לו לגור בשכונה של החייזרים. הם לא עושים רעש ולא רואים אותם אף פעם ואולי הם בכלל נחמדים. חשוד מאד. עם דיבורים כאלה אני עוד אתחיל לחשוב שהוא בעצמו חייזר... יש לו את החיוך הממזרי הזה והעיניים הצוחקות, כמו של אדם שיודע שהריצ'רץ' שלך פתוח אבל לא אומר לך. ואיך שהמצח שלו תמיד מתקמט בצורה מוזרה כשהוא חושב חזק – ממש מפריד בין הפרצוף לקרחת...

(קרחת !)

פתאום שמתי לב שגם אורלנסקי וגם אילן קרחים. הממ... גם מיקי הג'ינג'י ואורז' היפני וארז הצוללן ואפילו אודי העורך – כולם קרחים ! צירוף מקרים ? לא נראה לי. פתאום התחלתי  לראות אותם בכל מקום. קרחים בבנק וקרחים על חוף הים, בעמדות מפתח חשובות ובקרב הצווארון הכחול. ללא ספק הפלישה החלה מזמן, ואנחנו חשבנו שזו אופנה.

מאז מצאתי כבר עוד שני רחובות שהתקינו בהם משטח נחיתה וספרתי עוד שלושים קרחות חדשות בשכונה שלי. אני משוכנע שאוטוטו יינתן האות וההשתלטות תצא לאור. אני יכול לראות כבר את מנהיג החייזרים, פרצוף חייזרי קרח ומדושן עונג שיופיע בבת אחת בכל הערוצים בטלוויזיה ויודיע במבטא חייזרי: "תודה רבה ששמרתם לנו על הפלנטה ועכשיו, ברשותכם, ניקח אותה." מצמרר.

אבל זה לא יקרה. כי מצאתי את הפתרון לבעיה. אני יודע איך להביס אותם. צריך

הערת העורך, א. שכטר:

מצאנו את הטור הלא גמור הזה במחשב של אמוץ, אחרי היעלמותו המסתורית בשבוע שעבר ואנו מביאים אותו כלשונו. ואנחנו גם מדגישים כי שום פרט שבסיפור לא היה ולא נברא.

אי-כלכלה

אירונית העובדה שהכל התחיל דווקא בארצות הברית – ערש הקפיטליזם. פסיקה שנויה במחלוקת קבעה שדבר מה שנגנב הופך אוטומטית להיות שייך לגנב, וזאת לצורכי אחריות (המשפט נסב על מי אחראי להודעות זימה שנשלחו ממכשיר גנוב – בעל המכשיר או הגנב ששלח בפועל). הפסיקה גרמה לתקדים לפיו כל חפץ הופך להיות שייך לגנב מיד עם גניבתו. הדבר גרם לכל האנשים להפסיק לרכוש דברים – הם פשוט שמו עליהם את היד והכריזו כי הם שלהם. אולם בגלל שאיש לא יכל להחזיק בדבר יותר זמן משלקח למישהו אחר לשים עליו את היד ולהכריז בעלות – הפכה כל השיטה הכלכלית למיותרת. "הכל שייך להכל" זעקו כותרות העיתון - או היו זועקות לולא נתקע המו"מ בין המדפיס (שניכס לעצמו את מכונת הדפוס – תוך התבצרות במרתף העיתון) לבין המנקה (שניכס לעצמו את שולחנו של המנכ"ל, כיסא המנהלים והכי חשוב את הטלפון). בסופו של דבר נפתרה הבעיה כשילד בן 10 שם את היד על קיר הבניין של העיתון וניכס לעצמו את כל העיתון. מובן שהעניין החזיק מעמד כחמש דקות עד שהילד השתעמם והלך לנכס לעצמו את הגלידריה ממול. בשלב זה כולם כבר תפסו את העניין וניכסו לעצמם רק את מה שהם צריכים לאותו הרגע . כשאדם א' הגיע במכונית למחוז חפצו הוא פשוט השאיר את המכונית באמצע הרחוב לשימוש של אדם ב' שבתורו השאיר אותה לאדם ג' וכך הלאה עד סוף הא"ב או מתי שנגמר הדלק. אבל גם זה לא היה בעיה – כל שצריך לעשות הוא פשוט להכנס לתחנת הדלק הקרוב ולמלא את המיכל (כמובן אחרי שהכרזת בעלות על כל התחנה, מילאת מים, שמן ולקחת חפיסת סיגריות ומוסף סופ"ש). אחר כך כבר אנשים לא נסעו לשום מקום – אפילו לא לבקר את ההורים. הם פשוט ניכסו להם מישהו מהרחוב וקראו לו אבא וזהו. 
פשוט.

מחתרת העזיבה החייזרית

כולם חושבים שהחייזרים יגיעו יום אחד וישתלטו על העולם אבל האמת היא שהם לעולם כבר לא יגיעו. החייזרים כבר כאן ונמאס להם - הם מעוניינים לעזוב. מועצת החלל הבינכוכבי אינה רוצה שהם יעזבו כי הם מפחדים שאנחנו נהרוג את עצמנו ועל הדרך נקרע את אריג החלל-זמן או סתם נפזר לכל רחבי היקום שאריות רדיואקטיביות של כדור הארץ. ולכן הם חייבים להישאר.

ישנו פתגם חייזרי עתיק האומר כי אם הצלת גזע נוכרי מהכחדה פעם אחת – אתה אחראי לו לכל ימי חייך. ופעם לפני כ-2000 שנה מצא שבט של נוודים פצצה אטומית נשכחת, מהציביליזציה הקודמת, וניסה להשתמש בה כאיל ניגוח במצור על שבט יושבי ערים סמוך. חייזר נודד ששהה במקום זיהה את הבעיתיות בסיטואציה ושכנע את מנהיג השבט הנודד להשתמש באיל ניגוח עשוי מקש. השבט הנודד הפסיד בצורה מחפירה באותו הקרב אולם האנושות ניצלה משואה גרעינית. דיווחו של החייזר הנודד (שכונה מאותו הרגע 'המקולל') היווה עילה להטלת מלוא האחריות להישרדות אותו גזע מחרחר השמדה עצמית, על גזע החייזרים.

ומאז הם כאן, שולטים בעולם מונעים מאיתנו להשמיד את עצמנו. לפעמים זה כואב ולפעמים זה כואב מאד: כמו תינוק שמנסה לאכול דייסה עם סכין ציד - הכוונה ברורה אבל השליטה בגוף חסר הקורדינציה קשה עד מאד ומתסכלת. חייזרים רבים החלו לקטר בינם לבינם כי אין טעם לנסות ללמד את המין האנושי להתנהג כבוגרים - או אפילו כמו ילדים ממושמעים (כאלה שאינם משחקים בגפרורים ושורפים את הבית כשהם בתוכו). מתוך התגברות התסכול מדפוסי ההתנהגות המחורבנים של האנושות, צמחה תנועת ההתבדלות החייזרית הראשונה: 'מחתרת העזיבה'.

החברות במחתרת הוצאה מחוץ לחוק כבר בימיה הראשונים לפעילותה בשל אופיה המרדני. למרות זאת (ואולי בגלל) היתה החברות פופולארית להפליא ובדו"ח של רשות הביון החייזרית מתחילת האלף הנוכחי נמסר כי בארגון היו חברים 110% מכלל החייזרים המשרתים על הארץ. למרות הפופולריות לה זכתה התנועה, בפועל היא לא עשתה דבר. הציות לפתגמים ישנים חכמים הוא חוק בל יעבר בקרב הגזע החייזרי, ולכן המחתרת התרכזה בפעולות התרסה שלא נגדו את הפתגם וכללו ארגון מפגשים חשאיים שעסקו בארגון מפגשים חשאיים נוספים. בחלק מהמפגשים גם שולבו סדנאות חליטת תה ששימשו בהצלחה לשחרור קיטור (או במקרה של החייזרים – שחרור יונים שליליים) ותרמו לגיבוש חברתי.

מבחני הנהיגה של הנשמות

דמיינו בבקשה מבחני נהיגה של עשרים נהגים במגרש אחד. כל המבחנים נעשים במכוון ללא תיאום בין הבוחנים, ושימוש בנבחנים אחרים כדי להתקיל את הנבחן הינו דבר מקובל ונפוץ. מצב כאותי זה גרם לעיתים קרובות יותר מרחוקות להצלחה של אחד על חשבון אחר שנכשל.

מתכון ברור לבלאגן.

עכשיו תכפילו את הכל בביליונים.

זוהי המשמעות האמיתית לניהולו הכושל של כדור הארץ – מגרש המבחנים של הנשמות. מבחני נהיגה באורך של רבבות איאונים, בהן הנשמה לומדת טוב ורע, וכל אחד מאיתנו הוא רק פעולה פשוטה:

"תחני בין המכוניות האלו בבקשה"

"תגשימי את יעודך כמטפלת"

תוצאות וגורמים,

לעיתים עוברים ולעיתים נכשלים.

נשמע מבאס ?

תתמודדו.

יום קיפוד

כשאלוהים ברא את העולם, הוא נתן לאדם רצון חופשי. ובגלל שהוא אלוהים, הוא גם זרק רעיון שמימי: שפעם בשנה האדם יעשה חשבון נפש – לראות מה הוא עשה עם הרצון שלו. אדם קיבל את ההצעה ויום קיפוד נוסד.

מבין כל החגים בעולם, יום קיפוד זה החג הכי קול: גם בגלל שקיפוד זה חיה מגניבה שיכולה להצטנף לכדור של קוצים וגם בגלל שהחג הוא 'אנדר-קובר'. כמו סוכן חשאי של אלוהים, מצטנף לו יום קיפוד ומתחפש ליום כיפור קוצני.

מפה לשם מסתבר שהרבה אנשים בוחרים לרצות דברים לא כל כך נחמדים לחברים שלהם. ובגלל זה הרבה מסתובבים עם מועקית על הלב ומוסרית בכליות. רובם אפילו לא יודעים איך נראית מועקית – אבל כולם מרגישים אותה. ביג טיים.

כפועל יוצא, כשמגיע החג להרבה יש אוברדראפט עצבני בחשבון נפש. אותם אנשים חוגגים את יום קיפוד בצורתו העוקצנית: צום ותענית, עונשים לגוף כדי לשכך את כאב הנפש. חלקם מתפללים כל היום שהמועקיות ירדו להם מהחזה והרבה יותר מדי אנשים שולחים תרנגולות לשמים – כדי שיזרקו עליהם מילה טובה לאלוהים.

אבל אלו בעלי המצפון הנקי, שאין להם מועקיות על החזה וצורך כפייתי להשמיד תרנגולות – מעטים אלו חוגגים את יום קיפוד בצורתו הרכה, ה'מבפנים' של הכדור קוצים: מטיילים, צוחקים, נהנים ומקדישים את הזמן איש לרעהו. באהבה.

ואלוהים יושב לו בכורסתו השמימית, מוקף בתרנגולות, ומחייך לעצמו – שהרי לא הוא זה שצריך לסלוח.

פיטורים

זו הייתה שיחה מהסוג הלא נעים. "תראה, אתה עובד בשבילנו כבר למעלה משנתיים ולצערנו הרב לא הצלחת להביא תפוקה שתצדיק את המשך העסקתך." אני מניח את הדוח על השולחן "תראה כאן: במרץ הבאת 11 ובאוגוסט הבאת 25, במאי לפני שנתיים הבאת 500 – שזה יפה מאד, אבל לדאבוני לא מספיק. בכל שאר החודשים לא הבאת כלום. בממוצע אנחנו מפסידים עליך 40 ש"ח בכל חודש. תראה, חביבי, למרות הסימפטיה שלי אליך – להפסיד זה משהו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אז עם כל הצער והכאב אתה משוחרר מתפקידך לאלתר ואנו מאחלים לך הצלחה בכל אשר תפנה."

אני נעמד ומשיט את ידי ללחיצה. הוא לוחץ אותה חלושות, פונה ליציאה. הלב שלי נשבר כשאני רואה אותו מפנה את שולחנו ומכניס את חפציו המועטים לתוך קופסת קרטון  קטנה. "ביזנס זה ביזנס" אני נאנח לעצמי וחוזר לעיסוקי.

(אמוץ הולנדר טל מחליף את מספר מנוי הפיס שלו)

מדוע שעון החורף טוב ליהודים

כמו בכל בוקר השכמתי קום להכין את בני לבית הספר. מה הופתעתי כשהשמש, שבדרך כלל מתחבאת מאחורי ההרים כבר הייתה במרומים מביטה עלי בעין עקומה כמו מישהי שאיחרת לה בשעה שלמה לדייט והיא דורשת הסבר מניח את הדעת. כמובן שהתנצלתי מעומק ליבי והתחלתי לגמגם הסבר מדוע השעון הוזז שעה אחורה.
לאחר דקות ארוכות של שתיקה מביכה, גיליתי שבעצם אין שום סיבה הגיונית שעולה על דעתי מדוע לעשות את המעשה הנמהר הזה. השמש הביטה בי, נפגעת, והמשיכה לטפס לה למרום, משאירה אותי יושב עם כוס קפה חצי ריקה ותחושת החמצה. העלבתי אותה.

אולם לא בחור כמוני יוותר ! החלטתי למצוא סיבות לשעון החורף, ויהיה מה.

להלן הרשימה המעודכנת:
1. שעון החורף מונע חטיפות חייזרים - ידוע שחייזרים חוטפים רק בחושך - ולכן כל שעת שינה באור מקטינה את האפשרות שתחטף על ידי חייזרים.
2. שעון החורף מקטין את שעות הצום ביום כיפור - ואם נזיז את השעון 24 שעות אחורה (דהיינו יום שלם) בכלל לא נצטרך לצום !
3. שעון החורף מצמצם את סרטן העור - כמו כל דבר שמצמצם את החשיפה לשמש
4. שעון החורף תורם לפתרון המצוקה החברתית בישראל - כי הוא כל כך מרגיז שחלק מהאנשים שוכחים שאין להם מה לאכול ומתלוננים עליו במקום
5. שעון החורף תורם לתא המשפחתי - כי כשמחשיך יותר מוקדם לילדים אין תירוץ להישאר ערים עד מאוחר וכתוצאה מכך להורים יש יותר זמן איכות לעצמם
6. שעון החורף תורם ליחסי המין - מאותה סיבה כמו סעיף 5 יחד עם הסיבה שנגמרה הסידרה "שקר לי" ואין משהו יותר טוב לעשות
7. שעון החורף תורם לשינה ארוכה יותר - הוא נותן לנו עוד שעה לישון ביום שהוא מתחלף
8. שעון החורף עוזר לנו לדעת שהחורף הגיע - במקומות כמו אילת הדבר חיוני מכיוון שאין גשם, קור קיצוני ו/או סימנים חיוניים אחרים של חורף
9. שעון החורף הינו קונצנזוס המאחד את העם - כי כולם מסכימים שהוא מעפן
10. שעון החורף יוצר אצלנו שמחה גדולה בלב - כשהוא נגמר

בשלב זה לצערי נגמרהְ הרשימה שלי. אני מבקש מהציבור בכל לשון של בקשה לעזור לי למצוא עוד תירוצים מדוע אנו מקיימים את שעון החורף על מנת להפיס את דעתה של השמש הפגועה ולמנוע ממנה להפוך לסופר נובה.

גם אני הייתי באטלנטיס

לאחרונה  יש מן טרנד כזה שכולם משחזרים לעצמם את הגילגולים ותמיד יוצא שהם היו מלך או מלכה או נפוליון. אף פעם לא יוצא שמישהו היה בוא נגיד שוטף כלים במצרים העתיקה או ספר כלבים ברומא.

מיכל סיפרה לי שהיא הלכה למשחזרת גילגולים אחת שגילתה שבזמן אטלנטיס הקדומה מיכל הייתה נסיכה אטלנטית בעלת חצי גוף אישה וחצי גוף של דג, שניהלה רומן אסור עם כריש מממלכת המעמקים. הם היו יוצאים לשחיות ארוכות לתוך הלילה, והוא היה מראה לה את נקודות הג'י של השונית ובסוף היא מתה מתקיפה של הכרישים בלהקה שלא ראו בעין יפה את הקשר המיוחד שלהם.

וואו, איזה סיפור מדהים ! התרשמתי עמוקות.

החלטתי לבדוק את הנושא מקרוב - אז הלכתי למשחזרת גילגולים וגיליתי שגם אני הייתי באטלנטיס.

רק שאני הייתי שרימפס.

מבאס.

קרמבו

כבכל שנה, עם בוא החורף הקריר, אנו עדים לתופעה מופלאה, שלמרות שרבים נתקלו בה מעטים באמת מודעים לפרטיה. מדובר כמובן בנדידת הקרמבואים הגדולה. לא שאלתם את עצמכם לא פעם מדוע מופיעים הקרמבואים במדפי החנויות מיד עם בוא החורף אולם בחודשי הקיץ אין ולו קרמבו אחד לרפואה ? אני שאלתי את עצמי ומיד עניתי. וזו התשובה:

הקרמבו הנודד הינו בן דודו  החורג, הרחוק מאד מצד אשתו של הנכד של הירגזי הכעסן. הירגזי עצמו מכחיש כמובן. מוצאו של הקרמבו הוא באנטרקטיקה הקפואה, שם הוא חי בקהילות של מיליוני קרמבואים. סיפורים רבים נפוצים אודות מפלצת הקרמבו האגדי, שגובהה 3 מטרים וקוטרה שני מטרים. עקבות ביסקוויט ענק נמצאו במקומות שונים באיסלנד ונורווגיה, אולם רובם הופרכו והוכחו כמעשי קונדס.

לרוב תמצאו את הקרמבו לובש את המעיל המסורתי, העשוי ממתכת דקה המחושלת ביד אומן. צבעי המעיל והדוגמאות הגיאומטריות השונות מצביעות על שיוכו לקהילה מסוימת ויחוסו. צורת המשטר הינה מלוכנית, ולרוב שולטים קרבואי הבננה והתות, המהווים כ-10 אחוז מהאוכלוסייה, על שאר הקרמבואים. קרמבואי הווניל הינם מעמד הביניים ומהווים כמחצית מכלל האוכלוסייה, ואילו המוקה הינם מעמד הפועלים, כי תמיד דופקים את השחורים.

הרגלי ההזדווגות של הקרמבואים הינם עדיין אפופי מסתורין, בעיקר משום שהחוקרים עדיין לא מצאו את הדרך להבדיל בין קרמבו לקרמבואית. עם זאת מקובל להניח כי נקודת הג'י של הקרמבו הינה קצה ראשו, וכי גירוי הנקודה לאורך זמן גורם להנאה עילאית המקבילה לאורגזמה האנושית. טקס ההזדווגות עצמו כולל שלושה סוגי קידות ונדידה על פני אלפי מילים לקוטב הצפוני לצורך ההזדווגות, שנמשכת 23 שניות בלבד. הרבה קרמבואים נופלים חלל בדרך, לחיות טורפות, פגעי מזג האוויר ותשישות אולם הנותרים מוכיחים את עצמם כחזקים וראויים להמשיך את שושלת הקרמבואים המפוארת.

למרות ניסיונות רבים עדיין לא הצליחו להרבות את הקרמבו בשבי, ולכן מדי שנה יוצאים מאות ציידי קרמבו למסעות ציד מסוכנים בימים הקפואים. שיטת הציד הינה פשוטה אך יעילה: גירוי הקודקוד הארוגני גורם לקרמבו פיתיון לפצוח באנחות ממושכות, שמוגברות על ידי מערכת כריזה משוכללת. עדר קרמבואים שעובר בסביבה מסתקרן ומגיע לבדוק מה מענג את הקרמבו כל כך ואם אפשר גם. בשלב זה נפרשות רשתות דקות וגמישות הלוכדות את הקרמבואים המסוקרנים, ופועלות מיומנות קושרות את זנבות מעיליהם של הקרמבואים ומכניסות אותם לקופסה. כן, כן, אותה קופסת קרטון המגיעה למכולת הסמוכה למקום מגוריכם.

קצרה היריעה לתאר את היצורים המופלאים הללו, אולם מקווה אני שהצלחתי להאיר ולו במעט את עינכם בנושא חשוב זה. אבקש רק כי בפעם הבאה אתם לוקחים קרמבו לידכם – הקדישו דקה או שתיים לליטוף קודקודה של חיה מוזרה זו ועינוגה בפעם האחרונה

מצלמה נסתרת

יהודה הבטיח לי שהכל יהיה בסדר. "מצלמה נסתרת זה הלהיט כיום בשוק" אמר לי "והסרט שלנו יהיה הגדול מכולם ! שוס אדיר...!" כולם מכירים את יהודה וכולם מסכימים שהוא הגדול מכולם בתחום. ואיך אפשר לסרב לגאון שכזה ? כל מה שהייתי צריך לעשות היה לצאת מהבית לקנות סיגריות ואז להעלם לאיזו שנה שנתיים. "כדי להגדיל את האפקט הקומי חייבים שתהיה דרמה בהתחלה." הסביר לי יהודה. ללא ספק גאון.

אז הלכתי לקנות סיגריות. ערב אחד באמצע מאי, נתתי לאישתי נשיקה על הלחי, לקחתי את הארנק ויצאתי מהבית. תפסתי מונית לחדרה, שכרתי דירה צנועה, בה אוכל להתחבא זמן מה והמתנתי. בטלוויזיה לא הפסיקו לשדר את התמונה שלי במשך כמה ימים וכל מבט לחדשות דיווחו על התקדמות החיפושים אחרי. גם את אישתי הראו בטלוויזיה המון. לרוב בוכה. לפעמים היה לה מבט כל כך עצוב בעיניים שהתחשק לי לשבור הכל, לרוץ חזרה אליה ולהגיד סליחה, ושאני אוהב אותה ושבחיים אני לא אעלם לה שוב. אבל יהודה שיכנע אותי שעדיף שלא. "כל הסבל שהיא סבלה עד עכשיו... בוא נעשה שהסבל שלה לא יהיה לשווא... תהיה חזק, בשבילה."

אחרי שנתיים, יהודה בא לבקר אותי בחדרה, והביא איתו חדשות מהעולם. "אישתך עדיין אוהבת אותך ועדיין מחכה ומצפה שתחזור. קצת פחות אמנם מההתחלה – אבל זה רק יגביר את ההפתעה השמחה והאושר כשתבוא אליה לאחר חמש שנים של היעדרות !"
"חמש שנים ? זה לא הרבה מדי ?!" מחיתי בחולשה "אני די מתגעגע אליה..."
"...שטויות. אתה תראה שזה יהיה שווה כל רגע. אתה עוד תודה לי !" טפח על כתפי ונעלם כרוח סערה לעוד חמש שנים.

הייתי חושב עליה המון. היה לי המון זמן פנוי וכשלא הייתי סורג הייתי חושב עליה. גם כשהייתי סורג הייתי חושב עליה. אבל אז תמיד הייתי מפספס איזו עין והייתי צריך להתחיל את כל הסוודר מההתחלה.


כל פעם כשבא לי לבכות מגעגועים אליה, הייתי מדמיין את הרגע בו יפגיש אותנו יהודה (אחרי שיביא אותה בתואנה מטופשת לאולפן) ויסביר לה שהכל היה סתם. לא באמת נעלמתי. כן, כן, גברת רוזן, זהו בעלך משה אשר נעלם מביתכם לפני עשר שנים כשיצא לקנות סיגריות. ובכן הוא לא נעלם גבירתי הוא היה כל הזמן הזה איתנו. חייכי, את ב...מצלמה נסתרת !!! חה חה חה" וכולם יצחקו וימחאו כפיים, ואישתי תחייך חיוך רחב של אושר ותצרח בהתרגשות: "אני לא מאמינה ! הוא עבד עלי בעיניים !" ותתחבק עם יהודה ואחר כך איתי וכולם יעמדו על הכיסאות וימחאו כפים באקסטזה, וכל התאורנים ואנשי הסט יבכו מרוב אושר ואחר כך נלך הביתה ונעשה סקס כל הלילה וגם בלילה שאחריו ובזה שאחריו ובכלל לא נצא מהבית איזה חודש ורק נעשה סקס...

כן.

ללא ספק הדבר הכי קשה בכל הסיפור היה המחסור בסקס. אמנם עזבתי את הבית שלי לפני כמה שנים, אבל זה עדיין לא אומר שמותר לי לבגוד באישתי... "תעשה איזו מקלחת קרה, או תחשוב על שפני מעבדה... זה מה שירגיע אותך" אמר לי יהודה בכל פעם שהעליתי את הנושא. הדבר היחיד שיצא מזה שכיום אני חושב ששפני מעבדה זה דבר מאד סקסי. במיוחד בכותונת משי.

השקענו מאמץ רב בתכנון סצינת הסיום. ישבנו לילות רבים וניסינו להחליט איך, מתי, היכן ואיזו צורה תהיה לסצינת הסיום. יהודה רצה אולפן טלוויזה. אני דווקא רציתי לצלצל יום אחד בפעמון הדלת, ואיך שהיא תפתח לעשות לה: "טא דא". יהודה חשב שזה עלול להפחיד אותה והעניין ירד מהפרק. אבל לבסוף העניין הסתיים אחרת לגמרי ממה ששנינו תכננו.

בדיוק שנה וחודש לפני התאריך הנקוב, היא החליטה לנסוע לחופשה.

לחדרה.

מכל הערים בארץ היא בחרה לנסוע לחדרה. לך תבין.

במקרה נפגשנו ברחוב. בלי צלמים, בלי מחיאות כפיים, בלי יהודה, סתם ככה נפגשנו. בהתחלה עוד ניסיתי להעמיד פנים שאני זה לא אני, אבל כשהיא התחילה לבכות ולצרוח בהיסטריה שאני שמוק מנייאק ועוד כל מיני דברים שלא היו כתובים בתסריטים שהכנתי בראש שלי, נשברתי וגיליתי לה את ההפתעה. די היה לי קשה לשכנע אותה שזו האמת. כי כל מי שמכיר את הסרטים יודע שיהודה חייב להיות במקום, כדי לתת את הצ'פחה הנכונה בזמן הנכון ולחייך את החיוך הרחב הזה שלו כדי שכולם יסלחו לכולם, אפילו לסאדם. אבל אחרי שירדתי על בירכי ונשבעתי באבי אימי והחתולים של השכנה, היא השתכנעה ואפילו סלחה לי.

מיד הלכנו לחדרי הקטן במלון והשלמנו שנים של שפנים בחצי שעה אינטנסיבית. בסיגריה שאחרי היא לפתע פנתה אלי והתוודתה: "שמי אינו יעל אלא ברוך ואני אברך מישיבת 'אור לגויים' שבירושלים.עבדנו עליך בעיניים !". המום היבטתי בה, מנסה לעכל את החדשות ומשמעותן כשדלת הארון נפתחה לפתע ומתוכה יצא יהודה עם חיוך רחב על פניו וכפה ידידותית בידיו.

"חייך, אתה במצלמה נסתרת..."

גאון.

החיוך

הכל התחיל בסוף שבוע אחד, רגיל לחלוטין, שבו הלכנו למסיבה כמו תמיד – כל החבר'ה ויעל. יעל זה סיפור בפני עצמו. כל כך רוצה להיות בחבר'ה, אבל מה לעשות – היא לא. אין שום סיבה מיוחדת למה לא, אבל כנראה שזה בגלל שהיא כל כך רוצה ומוכנה לעשות הכל (כולל לרדת לדני השמן). דני השמן אומר שלא אכפת לו שהיא תהיה בחבר'ה (נו בטח).

בכל אופן, הלכנו למסיבה, ולאחר שהוכחנו לסלקטורית מעל לכל ספק סביר שאנחנו מה'קולים', נכנסו פנימה. בפנים שמחה וששון – אנשים קרועים רוקדים ושמחים. הצטרפנו לחגיגה, כשאחרי רבע שעה נפתחו לי העיניים והתחלתי לפזז כמו ילד מאושר. גם לדני השמן נפתחו העיניים כמה דקות אחר כך והוא הצטרף אלי לפיזוזים. רק צבק'ה לא התחיל לפזז. במקום זה עלה לו חיוך ענק על הפנים והוא אמר שהוא הולך לצ'יל-אאוט כדי לתפוס אוירה שקטה. אנחנו המשכנו לרקוד ויעל התחילה להתחרמן עם איזה ממושקף גבוה כדי לעורר את קנאתו של דני השמן, שמצידו העדיף לבדוק את כח הסבל של עור התוף שלו מול הרמקול הענק.

אחרי רבע שעה החלטתי ללכת לבדוק מה עם צבק'ה. קיפצתי לי בצעדי ריקוד קלילים לכיוון הצ'יל-אאוט. שם ראיתי את צבק'ה יושב עם בקבוק מים וחיוך ענקי מאוזן לאוזן. הוא נראה לי קצת חיוור, אבל ייחסתי את זה לאור האולטרה החזק ששלט במקום. משנעניתי בניד ראש חטוף לשאלה "מה העניינים ?" הסקתי כי הכל בסדר וחזרתי לרחבה. דני כבר היה בשלב של לרקוד עם מישהי לא מוכרת ולאהוב אותה עד בלי די. יעל בדיוק חזרה מהשירותים עם חיוך על פניו של הממושקף (שלא ידע מה פגע בו). אני מצידי התחלתי לרקוד את ריקוד הקוף (שכלל בעיקר קפיצות לצדדים ונפנוף ידיים חסר אחריות לכל הכיוונים) עד שנתקלתי במישהו. הקולה שהיתה בידו של המישהו נשפכה חצי עליו וחצי על הרצפה. הבחור התנצל מקרב לב, קיבלתי את ההתנצלות ללא סייגים ומרוב אושר הבחור חיבק אותי והתנצל שנית. סלחתי לו ונהיינו אחים. המשכנו לרקוד עוד חצי שעה או משהו בסגנון, עד שהחלטתי לבדוק מה עם צבק'ה.

בצ'יל-אאוט ראיתי את צבק'ה יושב באותה תנוחה כשהחיוך כבר התפשט מהגבולות הטבעיים של הפנים. במקביל התחיל עורו של צבק'ה להיות שקוף וכשדיבר – דיבר בקול שקט וחלש. רצתי לרחבה לקרוא לדני השמן שיבוא לעזור. למרות התנגדות גופו הבין דני את חומרת המצב והפסיק לרקוד. כשחזרנו אל צבק'ה ראינו רק את הבגדים שלו מוטלים על הרצפה וחיוך ענק מרחף באוויר (ממש כמו החתול מעליסה בארץ הפלאות…) אספנו את יעל (שעסקה במדיטציה טראנס אטלנטית בעמידה) ונסענו ל'חסידה'.

החסידה העיף מבט בחיוך ופסק במבטא רוסי כבד כי "אין מה לעשות, וכי זו בטוח לא אשמתו". משם המשכנו לבית של דני השמן ל'אפטר-פרטי' מתוך תקווה שבסוף זה יעבור לצבק'ה. אחרי שני סבבים של תה מנטה, ומשחק שח (בו יעל נתנה לדני השמן בראש) נרדמנו כולנו על הספות. כשהתעוררנו שעתיים מאוחר יותר (כי דני השמן ויעל היו צריכים ללכת לעבודה) צבק'ה עדיין חייך ללא סימן לצבק'ה עצמו. לקחתי על עצמי את תפקיד הבייביסיטר (לא שהיה לי משהו יותר טוב לעשות עקב היותי מובטל) ונשארתי אצל דני השמן לשמור על החיוך של צבק'ה. כשהתעוררתי בערב, צבק'ה עדיין חייך וכשהגיע דני השמן עשינו הערכת מצב והגענו למסקנה כי מדובר בעניין סופני. יעני לתמיד.

הפצנו שמועות בקרב החבר'ה שצבק'ה הצטרף לכת מיסיונרית של עובדי אהילים (דבר שתפס חזק עקב נטיותיו הפטישיות של האחרון), קנינו מסגרת מטר על מטר בצבע ירוק (הצבע האהוב על צבק'ה) הכנסנו את החיוך למסגרת ותלינו אותו בסלון של הבית של דני (כמובן לאחר שדאגנו שיהיו חורים מאחורה בשביל האויר).

עכשיו הכל בסדר. צבק'ה אמנם די חסר, אבל כל פעם שאנו מביטים במורשתו של צבק'ה לחבריו, אנו יודעים שצבק'ה ודאי מביט בנו חזרה מאיפה שהוא לא יהיה (כנראה ארץ הצחוק והשמחה) ומחייך לעצמו.

והחיים יפים.

מלך הארון

אני מכיר אחד שהוא מלך הארון.

קישקשנו ביחד מתישהו והוא סיפר לי על זה שהוא המלך של הארון ושכולם חיים לו בתוך הארון ובכלל. בהתחלה חשבתי שהוא קוקו קצת, יעני סרוט אחושרמוטה, אבל אחרי שהוא הראה לי את הגלימה שלו השתכנעתי (אחרת למה יש לו גלימה אם הוא לא המלך ?)

בכל אופן המלך הסביר לי שיום אחד הוא קם בערב וגילה שכל העולם נמצא בתוך הארון שלו. ושהוא בטח שלא שם אותו שם אז חייב להיות שהעולם נכנס בעצמו ומרצונו לתוך הארון. ומכיוון שהארון שלו אז גם מה שבתוכו שלו. באותו הרגע הוא הוכתר למלך הארון.

המלך אומר שהכל שלו, אבל הוא צנוע ומסתפק במועט ובאופן עקרוני לא רוצה את כל ה'טררם' והטקסיות בלהיות מלך. אז הוא נשאר "אנדר-קובר" ולא מספר לאף אחד. מלבד, כמובן, אלו שמוצאים חן בעיניו. כמוני.

המלך אומר שכל יום הוא קם בבוקר, נכנס לארון והולך לעבודה. כמו כולם. רק שהוא עושה את זה מרצון. הוא לא חייב, הרי ממילא הכל שלו, אבל הוא נהנה מזה. גם כסף זו לא בעיה בשביל המלך. יש לו מין טריק כזה, שהוא מכניס כרטיס פלסטיק לקיר ויוצא כסף. ככה שיש לו תמיד כסף וכמה שהוא רוצה. אבל הוא צנוע.

הוא גם לא כועס כשאחרים קוראים לעצמם 'המלך'. יש לו אפילו דיסק של אלביס. הוא מאד סלחן, המלך. בגדול, המלך לא מתערב במה שקורה בארון שלו. "יותר מדי בלגאן יש שם" הוא מסביר בחיוך. בשביל זה יש לו עוזרים ויועצים, כמו ביל, ברק ובוריס.

אבל גם בעבודה שלהם הוא לא מתערב.

ליברלי.

לפעמים קצת עצוב לו למלך. לא תמיד מבינים אותו. אז הוא חוזר הביתה, יוצא מהארון וסוגר את הדלת וככה משאיר את כל העולם והחרא שבו בארון. שם מוסיקה סבבה, מתרווח ונרגע. ולפעמים כל כך טוב לו בתוך הארון, שהוא נשאר שם איזה יום או יומיים ורק אז חוזר.

אין לי מושג אם להאמין לו או לא.

בכל זאת זה סיפור מוזר, חריג ודי אגוצנטרי.

אבל משהו בעיניים שלו...

אולי זה נכון.

לך תדע.

האיש שלא רצה לעזוב לי את היד

הכל התחיל לפני חודשיים, עת עמדתי במעבר החצייה. איש, נורמלי למראה, ביקש בנימוס שאעזור לו לחצות את הכביש. מובן שהיססתי (אי אפשר להיות יותר מדי זהיר בעולמנו המטורף) אולם הפשטות והנאיביות בעיניו של האיש שיכנעו אותי. אחזתי בידו ויחד חצינו את הכביש בבטחה.

האיש כה התרגש ממחוותי עד כי ביקש לאחוז בידי רק עוד קצת. שוב הפשטות והנאיביות בעיניו ניצחו את החשש וההיגיון והרשיתי לאיש (שעתה נראה מוזר באופן יחסי) לאחוז את ידי עוד קצת. הוא המשיך להחזיק את ידי בעת שערכתי את קניותיי במכולת, בעת קניית הסיגריות בפיצוציה הסמוכה ואף בעת שפרשתי להטיל מימי על שיח פטוניות צעיר בקרן הרחוב.

למעשה, עד שהגעתי לביתי, התרגלתי במידה כלשהי לאיש (שעתה נראה מוזר לחלוטין), דבר שלא יכלתי לומר על חברה שלי. שבוע לקח לה עד שהסכימה לשכב איתי. אמרה שמפריעים לה המבטים שהאיש לוטש בה. לא עזרו הסברי כי אין לאיש משהו אחר להסתכל עליו וכי למעשה היא צריכה לקחת את זה כמחמאה שיש לה גוף יפה – היא הסכימה לעשות את זה רק בחושך או לחילופין בעיניים קשורות (האיש כמובן).

אחרי חודש הציבה אולטימטום. "או אני או האיש". למרות שהיה די קשה לארוז את החפצים שלה עם יד אחת, הצלחתי, בעזרתו האדיבה של האיש (שלפי כללי הנימוס לא היה מחויב לעזור – כי הרי מדובר בחברה שלי…)

בעבודה התרגלו צ'יק-צ'ק ואפילו שמו כיסא נוסף ליד המכתבה שלי – כדי שהאיש לא יתעייף יותר מדי. לרוב האיש פשוט ישב ובהה בתקרה. הוא גם לא אכל יותר מדי – קצת לבן ולחם שחור בבוקר, וכל שאר היום - נס שתיים סוכר. בחיי היום יום התרגלנו לעזור איש לרעהו בכול. החל בנעילת הנעלים וקשירתן וכלה בניגוב שלאחר החרבון.

יום בהיר אחד (ת'כלס זה היה יום די מעונן אבל תמיד בסיפורים כותבים יום בהיר אחד. וחוץ מזה זה לא נשמע יותר מדי טוב :"יום מעונן אחד…" אז תאלצו לסלוח לי.) לאחר מספר חודשים בהם החזקנו איש את יד רעהו, עת צחצחנו את שינינו בבוקר, פנה אלי האיש ואמר לי כי הוא מעוניין לעזוב. מגודל ההפתעה נפלה מברשת השיניים שלי על הרצפה ופקו בירכיי. האיש הוסיף והודה לי על כי הרשיתי לו להחזיק את היד במשך כל הזמן שחלף והציע לי לקפוץ לבקר אותו אם אהיה בסביבה. מיד לאחר מכן עזב את ידי, לבש את מעילו (בצורה די מסורבלת, הבחנתי…) ויצא מהחדר.

בשבוע הראשון היה לי קצת מוזר. לפתע נאלצתי להיזכר כיצד עושים בשתי ידיים את כל הפעולות שהתרגלתי לעשות ביד אחת בלבד. לעיתים מצאתי עצמי אוחז בידי בחפץ כלשהו בזמן קשירת השרוכים ופעולות אחרות… לאט לאט הכרחתי את עצמי לעשות דברים עם שתי ידיים וקיוויתי שעם הזמן הכל יחזור לקדמותו (לפני שפגשתי את האיש).

אולם לאחר חודש, בו לא הצלחתי לחזור להרגלי הישנים ומאידך גיסא התגברה אצלי הרגשת הבדידות, חוסר הביטחון וחוסר היציבות, החלו מחשבות שונות ומשונות לצוץ בראשי. לאחר שהרגשתי זו הפכה להיות מעיקה בצורה בלתי נסבלת ואני הפכתי לפקעת עצבים מהלכת, גמלה בי ההחלטה לעשות משהו בנידון.

יצאתי לרחוב והמתנתי סמוך למעבר החצייה. כשאיש, נורמלי למראהו, נעמד לידי והמתין לירוק, פניתי אליו וביקשתי כי יעזור לי לחצות את מעבר החצייה.

צמחוני

חדר מדרגות חשוך, אני מדליק את האור ומזמין מעלית. קירות צהובים מלוכלכים, טיפות צבע אדומות על דלת המעלית (אני תוהה אם זה דם...) עולה חמש קומות ומתייצב מול הדלת (עכשיו זה הקטע השנוא עלי ביותר). אני מוציא את הפיצה מהתיק המיוחד, ששומר על החום, ומוציא את האלה מהחגורה. בתוך הקרטון נשמעים ציוצים מפוחדים של פיצה טונה עם תירס שמרגישה שמשהו כאן ממש ממש לא בסדר. רק לפני עשרים דקות הוציאו אותה מהכלוב, הפרידו אותה מאחיותיה ועכשיו היא בודדה בתוך קופסה חשוכה. היא בטח היתה משתינה מפחד לו ידעה מה יעלה בגורלה בעוד כמה שניות. אני עוצם את עיניי (מנסה לא לחשוב על כלום) ומכה שתי מכות מהירות והפיצה אפילו לא ידעה מה פגע בה. מתה במקום.

בהתחלה, לפני כמה חודשים, עוד לא הייתי מיומן בשחיטת פיצות ולפעמים לקח לפיצה דקה שתיים עד שמתה. ופעם אחת הפיצה בכלל לא מתה והצליחה לברוח איך שפתחנו את המכסה ! לקח לנו חצי שעה עד שהצלחנו להוציא אותה מתחת לספה (מיותר לציין כי טיפ לא קיבלתי בפעם ההיא) אבל היום, כל מכה - היאצ'י מישימה.

אני מוודא שהפיצה התפגרה סופית (אין דופק, אין נשימה), מנקה כתם קרבי-פיצה ממכנסי ומצלצל בדלת. איש מוזר לבוש גלימה כחולה (מלך ?) פותח את הדלת בחיוך רעב ומזמין אותי בלבביות להיכנס. אני נכנס לחדר אפוף העשן ומחייך במבוכת מה לעבר היושבים בחדר. אני מניח את הפיצה על השולחן וממתין בסבלנות עד השלמת מלאכת איסוף הכסף מהנוכחים בחדר. בודק כי סכום הכסף אכן מתאים לחשבון ויוצא מהדירה. ליד המעלית אני מתעכב לבדוק את הטיפ. לפי הטיפ אדע אם לחייך או לא בדרך חזרה לפיצרייה. (לא.)

ת'אמת, לא מפריע לי להרוג פיצות. אבל מרגיז אותי שאני צריך לעשות את זה לפני דלת הלקוח. כל הלחץ הזה של "רק שאני לא אפשל...". מבחינתי הכי אחלה שהורגים את הפיצות בחוות הגידול ואז אורזים אותם בניילון ומקפיאים. אתם יודעים - לחימום במיקרו. אבל אז זה לא טרי, ופחות טעים (ככה לפחות טוענים האנשים).
אני בכלל אוהב שווארמה.
אני שונא פיצות.


כל ערב אחרי המשמרת אני קוטף כמה עלי שווארמה טריים מהעץ, מטגן אותם על המחבת, ומכין לעצמי ארוחת מלכים. כל החברים שלי צוחקים עלי. אבל אני בשלי - צמחוני גאה.

קרמבו

כבכל שנה, עם בוא החורף הקריר, אנו עדים לתופעה מופלאה, שלמרות שרבים נתקלו בה מעטים באמת מודעים לפרטיה. מדובר כמובן בנדידת הקרמבואים הגדולה. לא שאלתם את עצמכם לא פעם מדוע מופיעים הקרמבואים במדפי החנויות מיד עם בוא החורף אולם בחודשי הקיץ אין ולו קרמבו אחד לרפואה ? אני שאלתי את עצמי ומיד עניתי. וזו התשובה:

הקרמבו הנודד הינו בן דודו החורג, הרחוק מאד מצד אשתו של הנכד של הירגזי הכעסן. הירגזי עצמו מכחיש כמובן. מוצאו של הקרמבו הוא באנטרקטיקה הקפואה, שם הוא חי בקהילות של מיליוני קרמבואים. סיפורים רבים נפוצים אודות מפלצת הקרמבו האגדי, שגובהה 3 מטרים וקוטרה שני מטרים. עקבות ביסקוויט ענק נמצאו במקומות שונים באיסלנד ונורווגיה, אולם רובם הופרכו והוכחו כמעשי קונדס.

לרוב תמצאו את הקרמבו לובש את המעיל המסורתי, העשוי ממתכת דקה המחושלת ביד אומן. צבעי המעיל והדוגמאות הגיאומטריות השונות מצביעות על שיוכו לקהילה מסוימת ויחוסו. צורת המשטר הינה מלוכנית, ולרוב שולטים קרבואי הבננה והתות, המהווים כ-10 אחוז מהאוכלוסייה, על שאר הקרמבואים. קרמבואי הווניל הינם מעמד הביניים ומהווים כמחצית מכלל האוכלוסייה, ואילו המוקה הינם מעמד הפועלים, כי תמיד דופקים את השחורים.

הרגלי ההזדווגות של הקרמבואים הינם עדיין אפופי מסתורין, בעיקר משום שהחוקרים עדיין לא מצאו את הדרך להבדיל בין קרמבו לקרמבואית. עם זאת מקובל להניח כי נקודת הג'י של הקרמבו הינה קצה ראשו, וכי גירוי הנקודה לאורך זמן גורם להנאה עילאית המקבילה לאורגזמה האנושית. טקס ההזדווגות עצמו כולל שלושה סוגי קידות ונדידה על פני אלפי מילים לקוטב הצפוני לצורך ההזדווגות, שנמשכת 23 שניות בלבד. הרבה קרמבואים נופלים חלל בדרך, לחיות טורפות, פגעי מזג האוויר ותשישות אולם הנותרים מוכיחים את עצמם כחזקים וראויים להמשיך את שושלת הקרמבואים המפוארת.

למרות ניסיונות רבים עדיין לא הצליחו להרבות את הקרמבו בשבי, ולכן מדי שנה יוצאים מאות ציידי קרמבו למסעות ציד מסוכנים בימים הקפואים. שיטת הציד הינה פשוטה אך יעילה: גירוי הקודקוד הארוגני גורם לקרמבו פיתיון לפצוח באנחות ממושכות, שמוגברות על ידי מערכת כריזה משוכללת. עדר קרמבואים שעובר בסביבה מסתקרן ומגיע לבדוק מה מענג את הקרמבו כל כך ואם אפשר גם. בשלב זה נפרשות רשתות דקות וגמישות הלוכדות את הקרמבואים המסוקרנים, ופועלות מיומנות קושרות את זנבות מעיליהם של הקרמבואים ומכניסות אותם לקופסה. כן, כן, אותה קופסת קרטון המגיעה למכולת הסמוכה למקום מגוריכם.

קצרה היריעה לתאר את היצורים המופלאים הללו, אולם מקווה אני שהצלחתי להאיר ולו במעט את עינכם בנושא חשוב זה. אבקש רק כי בפעם הבאה אתם לוקחים קרמבו לידכם – הקדישו דקה או שתיים לליטוף קודקודה של חיה מוזרה זו ועינוגה בפעם האחרונה.

גלובל טרנסלייט

שיט ! איך לעזאזל אומרים "סדין" באנגלית ?

חבר שלי, יובל, חשב שזה מצחיק לקנות לי לחתונה סדין בצורת מגרש כדורגל, כשבצד של האישה תוקעים גול. האמת גם אני חשבתי שזה מצחיק ובדיוק כתבתי על זה בפייסבוק כשנתקעתי עם המילה הזאת באנגלית. שתיים בבוקר – לך תמצא מישהו שיודע שפות. למזלי יובל הוא גם חנון-על והוא שלח לי אתר מגניב בשם תרגומון שיכול לתרגם מילים, משפטים ואפילו פסקאות. בדקתי בתרגומון והופתעתי לראות שצדקתי כבר בהתחלה.


מסוקרן, המשכתי לבדוק את גבולות התרגומון והכנסתי את המשפט "אח שלו, קבל סרט פצצות לגבות - היורדות מבברלי הילס 8" ("His brother, Get back up a movie bombs - descending in Beverly Hills 8"). הממ... מספיק קרוב.


המשכתי בתרגום של המשפט "תעביר את הג'וינט, אח שלי" לשלל שפות:
בויאטנמית (Vượt qua phần, anh tôi)
באפריקנס (Pass die gesamentlike, my broer)
ביפנית (パスジョイント、私の弟 = pasu jointo , watashi no otōto)
בוולשית (Pass ar y cyd, fy mrawd)
והכי אהבתי את היידיש (אַריבערגיין די שלאָס, מיין ברודער).
שלוס אדיר !

כשסיימתי עם כל השפות האפשריות עברתי לתרגומים הניסיוניים. "השימוש בתרגומים אלו הוא על אחריות המשתמש בלבד" הזהיר חלון קופץ בפתיחה "אז אל תבואו לבכות אחר כך."


ביקשתי מהתרגומון לתרגם את המשפט "לך מכאן מגעיל אחד לפני שאני מרביץ לך" לעברית אקדמית גבוהה ("שים פעמיך הרחק מכאן, בן נעוות המרדות, לבל אאלץ להפליק בך דרך ארץ") ולערסית נמוכה ("סע מכן יא בן של אלף זונות, לפני שאני נכנס באמאמשך השרמוטה, יא חרא, יא זבל... " - פה סגרתי את החלון לפני שמחשב באמת יתעצבן).


החלטתי לנסות שוב. הפעם אני אלך על משהו פרקטי יותר – שפה גברית לשפה נשית: העתקתי את המכתב שכתבתי לאישתי אחרי המריבה האחרונה, מכתב בן שלושה עמודים שבו אני שוטח את כל טענותי – על שהיא לא נותנת לי מספיק לצאת לשתות בירה עם החבר'ה, לא נותנת לי לראות כדורגל, ולא נותנת באופן כללי. הכנסתי את כל המכתב הארוך לתרגומון וקיבלתי את התרגום של המכתב שלי בשפה שנשים מבינות: "אני מתנצל מאמי, את צודקת ואני טועה, אנא סילחי לי"


סססאמק המחשב הזה. גאון.

החלטתי לדחוף את המעטפת עוד יותר והלכתי על אפציית דוליטל – תרגום סימולטני לחמישים שפות של חיות שונות על פני כדור הארץ. סימנתי תרגום מעברית לחתולית ורשמתי את המשפט "איזה כיף לי כאן לרבוץ בשמש בפנאן, לא לעשות כלום... (פררררררררררררררררררררררררררר). לאור התוצאות המונוטוניות ניסיתי לתרגם משפט יותר אסרטיבי לשפה הכלבית: "אל תיגע לי בבונזו או ש..." (ווף ווף ווף ! גררר..... גררר...... וווף !).
וואו. התרשמתי.

העולם בכף ידי. כל שארצה לומר בכל שפה שבעולם אני יכול. הלאה בבל ! יחי התרגומון החדש שראשו בשמיים !


Ég er alvara um lag Joint - einhver gefa það til mig nú!
(איסלנדית - אם מישהו יתעקש לחפש את זה בתרגומון)

מיאו ?

כמו ציפור

ואז הוא גילה שהוא יכול לעוף.


ממש במקרה, בזמן ששכב על הספה בביתו, רגל אחת על משענת הספה ויד ימין במבושיו ('מגרבץ' כמו שאומרים החבר'ה) הוא גילה שהוא יכול לעוף.


כל הטריק היה ללחוץ על ה'שועה' עם הזרת וישר הוא התחיל לעוף. הבעיה היחידה היתה שברגע שהוא הפסיק ללחוץ הוא נפל. כל עוד היה זה מהספה לרצפה – ניחא. אבל כשאזר אומץ והחל מעופף ברחבי החדר, בגובה התקרה כמעט – נעשה הדבר מסוכן.

הוא החל להתאמן ב'תעופת שועה' בחדרו, אחר כך באולמות כדורסל שוממים ולבסוף גם ברחבי העיר, מתחבא בחסות החשיכה לבל יבחינו במעשיו. הוא בילה שעות על גבי שעות בתעופה, משכלל את שיטותיו ואת יכולתו האוירודינמית, נעצר רק לפרקי זמן קצובים על מנת לתת לזרתו מנוחה. לבסוף אימוניו האינטנסיבים השתלמו והוא שלט ב'תעופת השועה' כמו ציפור.



למרות רצונו העז לחשוף את השיטה לעוף בפני המין האנושי כמהה התעופה, לא ידע כיצד יסביר את העניין של הלחיצה על האזור הרגיש כל כך בגוף האדם וחשש פן יהפוך ללעג ולקלס בקרב חבריו. גם המראה של אדם 'המגרבץ' באוויר לא נראה לו יותר מדי אסתטי.


אז הוא השתפן.


במשך שנים שמר את העניין בסוד, ורק דקות ספורות לפני מותו, עת שכב על ערש דווי, גילה לי את הטריק.
"אני לא יודע למה, אבל זה עובד" התוודה בפני ונפח את נישמתו. על מצבתו ביקש שיכתבו מילה אחת בלבד:



'צוויץ'

מהות החיים

המהות התמוטטה מאחורי שיח בטטות, מתנשמת בכבדות. ברקע נשמעו קולות בכריזה: "ימינה, ימינה ! לא שם, שמאלה !" ומיד לאחריהן יללות סירנות וזעקות קרב שונות ומשונות.

היא הציצה בזהירות מאחורי השיח. חבורה של לוחמי משרדים אכזרית, בחליפותיהם האפורות ועניבותיהם המהודקות למשעי, חיפשה אותה בעזרת מחשבים נישאים וחיישנים אלקטרונים. לימינם עמדו חבורה של מיסטיקנים עם שיער ארוך, לבושים בגלימות לבנות אשר ניסו לאתרה בעזרת סמלים קבליסטים ומנטרות הודיות. משמאלם היא זיהתה ג'נקיס עם מזרקים ענקיים, דוקרים בין השיחים ובעצמם מחפשים אחריה גם הם. היא ראתה עוד מספר חבורות 'מחפשים' באופק אולם מפאת המרחק לא זיהתה אותן.



"הנה היא !" צעק משרדון מגולח למשעי עם שביל בצד, מצביע עם העכבר שלו לעברה "תפסו אותה !!!"


חבורת החליפות קפצו לעברה יורים עליה רשתות לכידה וירטואליות. שאר החבורות הצטרפו גם הן, יורות, שרות, יורקות ובורקות כל אחת בכליה.


"שית !..." חשבה המהות לעצמה והחלה בבריחה מוטרפת לעבר האופק כשחבורת המחפשים דולקת בעקבותיה "האם זה לעולם לא יגמר ?!"






מזה מיליוני שנים שהמין האנושי רודף אחריה ללא לאות ולא נותן לה מנוחה. חלומו הגלוי או הסמוי, המודע או החבוי של כל אדם במהלך ההיסטוריה היה למצוא את מהות החיים ולהציגה לראווה בפני עמיתיו למין האנושי. ולו רק בשביל לזכות בכבוד והיוקרה על מציאתה. אף אחד לא חשב על מה המהות תרגיש, לכודה מאחורי סורג ובריח ומוצגת לראווה כמו אריה בכלוב. "הם עדיין לא הבינו שעל מהות החיים להיות חופשית ולא כלואה במסגרת מגבילה" חשבה לעצמה בעצב.

התיאוריה

אז ככה: יש את האטמוספירה של כדור הארץ. היא מורכבת מתערובת של גזים שונים בהם חמצן, חנקן, פחמן דו-חמצני, אוזון וכו'. סך כל המסה של התערובת הוא 1020 טון בשמינית עצרת, וההשפעה של המסה על סיבוב כדור הארץ היא עליה מצטברת של 30 מייל בשנייה. לפי חישובים של מדענים מובילים בתחום האקלים, תוך 39 שנה תגרום הצטברות המהירות לכל הגזים החשובים – דהיינו חמצן ופחמן דו חמצני – להיפלט החוצה לחלל דרך הסטרטוספרה וכתוצאה מכך כל החיים על כדור הארץ ימותו.



חישובים שעשיתי מראים שאם נצליח להאט את סיבוב כדור הארץ ב-4 % נוכל להאריך את משך חיי היצורים מבוססי הפחמן שעל הפלנטה בכ52% - מספיק זמן על מנת שנאס"א יוכלו לפתח תוכנית חלופית ליישוב החלל. לפי החישובים הנ"ל, אנו צריכים לגרום למהירות מצטברת של כ-200,000 קמ"ש (אם לוקחים בחשבון את מקדם החיכוך) בכיוון מערב צפון מערב, שזה מקביל ל- 100 מטוסי F-15 שיטוסו צמוד כנף אל כנף.

מכיוון שהשעון מתקתק וכל שנייה כדור הארץ מסתובב ויתר ויותר מהר, החלטתי להפסיק לבזבז את הזמן ולהתחיל במבצע בצורה עצמאית - עד שחיל האויר יתן לי אור ירוק לביצוע הפרוייקט. וזו הסיבה, אדוני השוטר, שתפסת אותי נוסע על 280 קמ"ש.