אי-כלכלה

אירונית העובדה שהכל התחיל דווקא בארצות הברית – ערש הקפיטליזם. פסיקה שנויה במחלוקת קבעה שדבר מה שנגנב הופך אוטומטית להיות שייך לגנב, וזאת לצורכי אחריות (המשפט נסב על מי אחראי להודעות זימה שנשלחו ממכשיר גנוב – בעל המכשיר או הגנב ששלח בפועל). הפסיקה גרמה לתקדים לפיו כל חפץ הופך להיות שייך לגנב מיד עם גניבתו. הדבר גרם לכל האנשים להפסיק לרכוש דברים – הם פשוט שמו עליהם את היד והכריזו כי הם שלהם. אולם בגלל שאיש לא יכל להחזיק בדבר יותר זמן משלקח למישהו אחר לשים עליו את היד ולהכריז בעלות – הפכה כל השיטה הכלכלית למיותרת. "הכל שייך להכל" זעקו כותרות העיתון - או היו זועקות לולא נתקע המו"מ בין המדפיס (שניכס לעצמו את מכונת הדפוס – תוך התבצרות במרתף העיתון) לבין המנקה (שניכס לעצמו את שולחנו של המנכ"ל, כיסא המנהלים והכי חשוב את הטלפון). בסופו של דבר נפתרה הבעיה כשילד בן 10 שם את היד על קיר הבניין של העיתון וניכס לעצמו את כל העיתון. מובן שהעניין החזיק מעמד כחמש דקות עד שהילד השתעמם והלך לנכס לעצמו את הגלידריה ממול. בשלב זה כולם כבר תפסו את העניין וניכסו לעצמם רק את מה שהם צריכים לאותו הרגע . כשאדם א' הגיע במכונית למחוז חפצו הוא פשוט השאיר את המכונית באמצע הרחוב לשימוש של אדם ב' שבתורו השאיר אותה לאדם ג' וכך הלאה עד סוף הא"ב או מתי שנגמר הדלק. אבל גם זה לא היה בעיה – כל שצריך לעשות הוא פשוט להכנס לתחנת הדלק הקרוב ולמלא את המיכל (כמובן אחרי שהכרזת בעלות על כל התחנה, מילאת מים, שמן ולקחת חפיסת סיגריות ומוסף סופ"ש). אחר כך כבר אנשים לא נסעו לשום מקום – אפילו לא לבקר את ההורים. הם פשוט ניכסו להם מישהו מהרחוב וקראו לו אבא וזהו. 
פשוט.