מלך הארון

אני מכיר אחד שהוא מלך הארון.

קישקשנו ביחד מתישהו והוא סיפר לי על זה שהוא המלך של הארון ושכולם חיים לו בתוך הארון ובכלל. בהתחלה חשבתי שהוא קוקו קצת, יעני סרוט אחושרמוטה, אבל אחרי שהוא הראה לי את הגלימה שלו השתכנעתי (אחרת למה יש לו גלימה אם הוא לא המלך ?)

בכל אופן המלך הסביר לי שיום אחד הוא קם בערב וגילה שכל העולם נמצא בתוך הארון שלו. ושהוא בטח שלא שם אותו שם אז חייב להיות שהעולם נכנס בעצמו ומרצונו לתוך הארון. ומכיוון שהארון שלו אז גם מה שבתוכו שלו. באותו הרגע הוא הוכתר למלך הארון.

המלך אומר שהכל שלו, אבל הוא צנוע ומסתפק במועט ובאופן עקרוני לא רוצה את כל ה'טררם' והטקסיות בלהיות מלך. אז הוא נשאר "אנדר-קובר" ולא מספר לאף אחד. מלבד, כמובן, אלו שמוצאים חן בעיניו. כמוני.

המלך אומר שכל יום הוא קם בבוקר, נכנס לארון והולך לעבודה. כמו כולם. רק שהוא עושה את זה מרצון. הוא לא חייב, הרי ממילא הכל שלו, אבל הוא נהנה מזה. גם כסף זו לא בעיה בשביל המלך. יש לו מין טריק כזה, שהוא מכניס כרטיס פלסטיק לקיר ויוצא כסף. ככה שיש לו תמיד כסף וכמה שהוא רוצה. אבל הוא צנוע.

הוא גם לא כועס כשאחרים קוראים לעצמם 'המלך'. יש לו אפילו דיסק של אלביס. הוא מאד סלחן, המלך. בגדול, המלך לא מתערב במה שקורה בארון שלו. "יותר מדי בלגאן יש שם" הוא מסביר בחיוך. בשביל זה יש לו עוזרים ויועצים, כמו ביל, ברק ובוריס.

אבל גם בעבודה שלהם הוא לא מתערב.

ליברלי.

לפעמים קצת עצוב לו למלך. לא תמיד מבינים אותו. אז הוא חוזר הביתה, יוצא מהארון וסוגר את הדלת וככה משאיר את כל העולם והחרא שבו בארון. שם מוסיקה סבבה, מתרווח ונרגע. ולפעמים כל כך טוב לו בתוך הארון, שהוא נשאר שם איזה יום או יומיים ורק אז חוזר.

אין לי מושג אם להאמין לו או לא.

בכל זאת זה סיפור מוזר, חריג ודי אגוצנטרי.

אבל משהו בעיניים שלו...

אולי זה נכון.

לך תדע.

מהדורה אלקטרונית של הספר "אני נינת מלך הארון" - זמינה עכשיו !

לרגל עשור לצאת הספר "אני נינת מלך הארון" במהדורה הקשיחה שלו (שאזלה זה מזמן מהחנויות והפכה אחר כבוד למהדורה מחרתית נדירה ביותר*) ולאחר בקשות רבות של קוראים וקרועים, מוצעת לכם מהדורה אלקטרונית של הספר חינם אין כסף.

כל שעליכם לעשות הוא להכנס לקישור הבא:הורד ושם תמצאו את הקישור לקובץ להורדה, וטא-דה ! יש לכם עותק דיגיטאלי של הספר הנחשק.

אם אהבתם את הספר הזה, תוכלו לקבל את הספר הבא "BOMB TO THE EYEBROW" במחיר סמלי של 20 ש"ח בלבד

לקבלת העותק האישי שלכם ליחצו על כפתור התשלום, העבירו 20 שקלים חדשים לסופר ותזכו במהדורה האלקטרונית למייל שלכם עד סוף היום - או מתי שאני אקבל הודעה ששילמתם. (כל הכספים יתרמו לסופר לצורך מטרה טובה)

.

* אם יש לכם עותק חתום של הספר תשמרו עליו טוב טוב כי בעוד חמש מאות שנים העותק הזה יהיה שווה מיליונים.

האיש שלא רצה לעזוב לי את היד

הכל התחיל לפני חודשיים, עת עמדתי במעבר החצייה. איש, נורמלי למראה, ביקש בנימוס שאעזור לו לחצות את הכביש. מובן שהיססתי (אי אפשר להיות יותר מדי זהיר בעולמנו המטורף) אולם הפשטות והנאיביות בעיניו של האיש שיכנעו אותי. אחזתי בידו ויחד חצינו את הכביש בבטחה.

האיש כה התרגש ממחוותי עד כי ביקש לאחוז בידי רק עוד קצת. שוב הפשטות והנאיביות בעיניו ניצחו את החשש וההיגיון והרשיתי לאיש (שעתה נראה מוזר באופן יחסי) לאחוז את ידי עוד קצת. הוא המשיך להחזיק את ידי בעת שערכתי את קניותיי במכולת, בעת קניית הסיגריות בפיצוציה הסמוכה ואף בעת שפרשתי להטיל מימי על שיח פטוניות צעיר בקרן הרחוב.

למעשה, עד שהגעתי לביתי, התרגלתי במידה כלשהי לאיש (שעתה נראה מוזר לחלוטין), דבר שלא יכלתי לומר על חברה שלי. שבוע לקח לה עד שהסכימה לשכב איתי. אמרה שמפריעים לה המבטים שהאיש לוטש בה. לא עזרו הסברי כי אין לאיש משהו אחר להסתכל עליו וכי למעשה היא צריכה לקחת את זה כמחמאה שיש לה גוף יפה – היא הסכימה לעשות את זה רק בחושך או לחילופין בעיניים קשורות (האיש כמובן).

אחרי חודש הציבה אולטימטום. "או אני או האיש". למרות שהיה די קשה לארוז את החפצים שלה עם יד אחת, הצלחתי, בעזרתו האדיבה של האיש (שלפי כללי הנימוס לא היה מחויב לעזור – כי הרי מדובר בחברה שלי…)

בעבודה התרגלו צ'יק-צ'ק ואפילו שמו כיסא נוסף ליד המכתבה שלי – כדי שהאיש לא יתעייף יותר מדי. לרוב האיש פשוט ישב ובהה בתקרה. הוא גם לא אכל יותר מדי – קצת לבן ולחם שחור בבוקר, וכל שאר היום - נס שתיים סוכר. בחיי היום יום התרגלנו לעזור איש לרעהו בכול. החל בנעילת הנעלים וקשירתן וכלה בניגוב שלאחר החרבון.

יום בהיר אחד (ת'כלס זה היה יום די מעונן אבל תמיד בסיפורים כותבים יום בהיר אחד. וחוץ מזה זה לא נשמע יותר מדי טוב :"יום מעונן אחד…" אז תאלצו לסלוח לי.) לאחר מספר חודשים בהם החזקנו איש את יד רעהו, עת צחצחנו את שינינו בבוקר, פנה אלי האיש ואמר לי כי הוא מעוניין לעזוב. מגודל ההפתעה נפלה מברשת השיניים שלי על הרצפה ופקו בירכיי. האיש הוסיף והודה לי על כי הרשיתי לו להחזיק את היד במשך כל הזמן שחלף והציע לי לקפוץ לבקר אותו אם אהיה בסביבה. מיד לאחר מכן עזב את ידי, לבש את מעילו (בצורה די מסורבלת, הבחנתי…) ויצא מהחדר.

בשבוע הראשון היה לי קצת מוזר. לפתע נאלצתי להיזכר כיצד עושים בשתי ידיים את כל הפעולות שהתרגלתי לעשות ביד אחת בלבד. לעיתים מצאתי עצמי אוחז בידי בחפץ כלשהו בזמן קשירת השרוכים ופעולות אחרות… לאט לאט הכרחתי את עצמי לעשות דברים עם שתי ידיים וקיוויתי שעם הזמן הכל יחזור לקדמותו (לפני שפגשתי את האיש).

אולם לאחר חודש, בו לא הצלחתי לחזור להרגלי הישנים ומאידך גיסא התגברה אצלי הרגשת הבדידות, חוסר הביטחון וחוסר היציבות, החלו מחשבות שונות ומשונות לצוץ בראשי. לאחר שהרגשתי זו הפכה להיות מעיקה בצורה בלתי נסבלת ואני הפכתי לפקעת עצבים מהלכת, גמלה בי ההחלטה לעשות משהו בנידון.

יצאתי לרחוב והמתנתי סמוך למעבר החצייה. כשאיש, נורמלי למראהו, נעמד לידי והמתין לירוק, פניתי אליו וביקשתי כי יעזור לי לחצות את מעבר החצייה.