למרות שבתור משוגע מוכר עם קבלות חווה שמיל דברים בלתי שגרתיים על בסיס יומי, דבר לא הכינו לטיול מעין זה. הוא מצא עצמו מטפס על הר גבוה, שלמרגלותיו מה שנראה במבט ראשון כמו ים סגול. בקושי רב עלה רכס אחר רכס, רק כדי לגלות עוד רכס אחריו. הוא נאחז בזיזים וקפץ מעל בורות שנדמה כי נמשכו כלפי מטה כמו מחילות ארנבים מטורפות, המובילות לכל דבר שבעולם מלבד לארנבים. לבסוף הגיע לפסגתו של ההר וגילה כי מה שטיפס עליו הינו למעשה אי גבוה במיוחד. הוא הביט סביב והמראה שניגלה לעיניו היה עוצר נשימה. מכל עבריו השתרע הים עד למרחקים שלא ניתן לדמיינם במוח בלתי מזוין ומכל כיוון היו פזורים איים עם הרים, בדומה לאי-הר שעליו הוא טיפס.
צורותיהם של ההרים היו מגוונים ומיוחדים אף הם ולהפתעתו הזכירו לו, בצורה מוזרה כלשהי, אנשים שונים שהכיר.
לפתע הרגיש שמיל שההר נע מתחתיו ! רעש כביר של אבנים מתגלגלות החריש את אוזניו. הוא השתטח על האדמה והביט למטה לעבר הים. נדמה היה לו כי ההר התרומם מספר סנטימטרים מעל פני המים, שולח בעשותו כך גלים לכל עבר. אבנים שהתגלגלו מכיפתו פגעו בפני המים ושלחו גלים קטנים יותר אף הם. לאחר מספר שניות שכך הרעש ושמיל ראה לתדהמתו כי למרגלות ההר בצבצו מספר כיפות חדשות מהמים. "ככל הנראה ההר באמת התרומם קצת מעל פני המים...!" חשב לעצמו. בידו הימנית חפן אדמה מאדמת ההר והביט בה בסקרנות מקרוב, כמו גיאולוג אשר מנסה להבין את פשר תופעת הטבע המוזרה אליה היה עד זה עתה. האדמה הייתה חומה ולא הראתה סימנים מיוחדים ושמיל לא היה באמת גיאולוג. ספק אם ביום רגיל היה שמיל מבחין בין אדמת לס לסלע גרניט, אולם תחושה מוזרה אפפה אותו בעת שהביט באדמה שבידו. תחושת אהבה ושמחה, וכן תחושת ד'זה וו חזקה, כמו כבר היה במקום הזה והביט באדמה הזו. מבלי להרהר במעשיו הכניס את חופן העפר לכיסו ופנה לחפש דרך ירידה מההר.
לאחר שסקר את כל הכיפה, בחר שמיל בדרך אשר נראתה לו הכי בטוחה. ספק אם ניתן היה לקרוא לשביל בו בחר בטוח אולם בהתחשב בנסיבות היה זה המסלול הכי פחות תלול למטה. בזהירות ירד במורד ההר, צעד אחר צעד, נאחז בזיזים בכדי לא ליפול. אולם למרות מאמציו הכבירים, בגדה בו אבן, עליה הניח את רגלו וצנחה כלפי מטה והוא בעקבותיה. את אותה הדרך אשר עלה במחצית השעה, עשה עתה בפחות מחצי דקה, מתעכב רק לרגעים קלים עת נחבט בקרקע בכל חלקי גופו. בסופה של הנפילה צנח שמיל לים והחל צולל כמו אבן.
בניגוד לציפיותיו באשר לטיבו של הים והחוויה הצפונה לו, חש שלווה ורוגע שאין כדוגמתם. לראשונה בחייו חש שלמות כוללת בכל איבריו, חושיו ומחשבותיו בו זמנית. הוא חש את הים החם עוטף אותו מכל כיוון, כמו רחם ענקית המערסלת את ישותו. עיניו עצומות וכל כולו מתמכר להרגשת העונג. בת קול ללא הגה התנגנה בתוך תאי גופו, מבטיחה לו כי הכל בסדר וכי אין שום סיבה לדאוג.
הוא חייך, מאושר.
לאחר כשעה של רעידות לא רצוניות וזרמי חשמל נעימים למחצה עד מענגים בהחלט, חזר לשמיל כושר הדיבור. יחד איתו חזרו גם כושר הראיה, השמיעה ובמובנים רבים גם כושר החשיבה. הוא הביט סביבו בהשתוממות כמו מנסה לאמוד היכן הוא נמצא ועד כמה רחוק הוא באמת מהבית וכן מי האיש המוזר בטוגה הכחולה אשר יושב כשגבו מופנה אליו. לאחר דקה קלה הוא נזכר ופלט אנחת אכזבה.
נינסתוס הסתובב לשמע האנחה ושמח לראות את ידידו ער.
"הפסיקו לך הרעידות" ציין בקול חביב
"כן" אישר שמיל בחצי קול
"היית רחוק ?"
"הכי רחוק שאפשר להיות" ענה שמיל בחולמניות "טיפסתי על הר... ונפלתי לים... ואחר כך היה לי טוב..."
"כן... חשבתי שראיתי אותך שם..." מלמל נינסתוס
"גם אתה היית שם ?" התעניין שמיל בהפתעה
"אפשר לומר"
"אה... איפה בכלל היינו ?"
" מתי היינו, זו שאלה יותר נכונה"
"אוקיי, מתי היינו ?" נתרצה שמיל תוך שהוא מתרומם בקושי רב לישיבה
"תמיד."
"תמיד ?"
"כן, תמיד. ובכל מקום. גם פה ועכשיו."
שמיל הינהן בהבנה מעושה ושינה נושא "ומה עם המים ?"
"המים הן התודעה הקולקטיבית של כל היצורים החיים"
"קולקטיבית ?" סירב שמיל להבין אפילו באופן מעושה "היה שם הרים וים, לא ראיתי שום קולקטיב או משהו בסגנון !"
"פני המים אלו פני המציאות כפי שהיא נתפסת בתודעתנו" הסביר נינסתוס בסבלנות "ההרים שראית מבצבצים מהמים הינם מכלול כל ההשפעות שיש לדבר כלשהו על המציאות."
"דוור ? כזה שמחלק מכתבים ? איזה השפעות יש לו על המציאות ?" שאל שמיל מבולבל עוד יותר
"דבר. עם ב'." תיקן נינסתוס "כל דבר"
"תן דוגמא"
"זוכר את ההר הגבוה שטיפסת עליו ?"
שמיל קימט את מיצחו בריכוז "זוכר..."
"זה היה תמצית האישיות שלך. כך אתה השפעת, משפיע ותשפיע על החיים והאנשים הסובבים אותך. הקצה העליון של ההר היה מכלול השפעותיך כשהיית תינוק. החלק הקרוב ביותר למים הן השפעותיך כעת. החלק של ההר שעדיין נמצא מתחת למים הן השפעותיך העתידיות על המציאות."
"אז כל מעשה שאני עושה בחיים שלי וכל פעולה שאני מבצע גורמת להר לצמוח?"
"וגם כל פעם שמישהו מזכיר אותך או שעושה משהו בגללך, גם גורמת להר שלך לצמוח"
"אז מה יקרה להר כשאמות ?"
"אהא ! שאלה מצויינת !" שמח נינסתוס להפגין בקיאות "כשמתים ההר מאט את צמיחתו עד לעצירה מוחלטת. במקביל ממשיך ים התודעה בגיאות התמידית המסמלת את הזמן, עד שהוא מכסה את ההר לחלוטין והאדם נשכח. בדרך כלל לוקח דור או שניים עד שאדם נשכח כליל. במקרים מיוחדים מונצח האדם בצורה כלשהי ואז חלק קטן מההר ממשיך לגדול ולהשפיע על המציאות. נפוליון למשל עדיין משפיע בצורות רבות על המציאות, ובניגוד לגופו הפיסי, ההר שלו לא מפסיק לצמוח לגובה..."
השניים השתתקו בזמן ששמיל הופך בראשו את הסברו של נינסתוס. לאחר דקה קלה פנה שנית אל נינסתוס ושאל " למה היית על ההר שלי ? לך אין הר משלך לטפס עליו ?"
"דווקא יש. אבל יותר מעניין לי להסתכל על אחרים מטפסים על הרים מאשר לטפס עליו בעצמי. הרגלים רעים של פילוסוף, אני משער..." סיים נינסתוס בארשת מהורהרת
"אני טיפסתי על ההר שלי" התגאה שמיל "ובדרך למטה החלקתי ונפלתי לים"
"ראיתי..." חייך נינסתוס "כאב ?"
"הנפילה הייתה קצת מבהילה" הודה שמיל "אבל מרגע שהגעתי למים כבר כלום לא שינה... הכל פתאום היה טוב..."
"וואלה ?" הפעם תורו של נינסתוס להיות מופתע "שחית בים התודעה ?"
שמיל ניסה לתאר כמיטב יכולתו את חוויתו בתוך הים, ולאחר שעה קלה, משמיצה את כל המילים הנרדפות לאהבה, שלווה ואושר, השתתק.
גם נינסתוס שתק, מהורהר, מצטער קצת שלא נפל גם הוא לתוך המים.
