הכל התחיל בסוף שבוע אחד, רגיל לחלוטין, שבו הלכנו למסיבה כמו תמיד – כל החבר'ה ויעל. יעל זה סיפור בפני עצמו. כל כך רוצה להיות בחבר'ה, אבל מה לעשות – היא לא. אין שום סיבה מיוחדת למה לא, אבל כנראה שזה בגלל שהיא כל כך רוצה ומוכנה לעשות הכל (כולל לרדת לדני השמן). דני השמן אומר שלא אכפת לו שהיא תהיה בחבר'ה (נו בטח).
בכל אופן, הלכנו למסיבה, ולאחר שהוכחנו לסלקטורית מעל לכל ספק סביר שאנחנו מה'קולים', נכנסו פנימה. בפנים שמחה וששון – אנשים קרועים רוקדים ושמחים. הצטרפנו לחגיגה, כשאחרי רבע שעה נפתחו לי העיניים והתחלתי לפזז כמו ילד מאושר. גם לדני השמן נפתחו העיניים כמה דקות אחר כך והוא הצטרף אלי לפיזוזים. רק צבק'ה לא התחיל לפזז. במקום זה עלה לו חיוך ענק על הפנים והוא אמר שהוא הולך לצ'יל-אאוט כדי לתפוס אוירה שקטה. אנחנו המשכנו לרקוד ויעל התחילה להתחרמן עם איזה ממושקף גבוה כדי לעורר את קנאתו של דני השמן, שמצידו העדיף לבדוק את כח הסבל של עור התוף שלו מול הרמקול הענק.
אחרי רבע שעה החלטתי ללכת לבדוק מה עם צבק'ה. קיפצתי לי בצעדי ריקוד קלילים לכיוון הצ'יל-אאוט. שם ראיתי את צבק'ה יושב עם בקבוק מים וחיוך ענקי מאוזן לאוזן. הוא נראה לי קצת חיוור, אבל ייחסתי את זה לאור האולטרה החזק ששלט במקום. משנעניתי בניד ראש חטוף לשאלה "מה העניינים ?" הסקתי כי הכל בסדר וחזרתי לרחבה. דני כבר היה בשלב של לרקוד עם מישהי לא מוכרת ולאהוב אותה עד בלי די. יעל בדיוק חזרה מהשירותים עם חיוך על פניו של הממושקף (שלא ידע מה פגע בו). אני מצידי התחלתי לרקוד את ריקוד הקוף (שכלל בעיקר קפיצות לצדדים ונפנוף ידיים חסר אחריות לכל הכיוונים) עד שנתקלתי במישהו. הקולה שהיתה בידו של המישהו נשפכה חצי עליו וחצי על הרצפה. הבחור התנצל מקרב לב, קיבלתי את ההתנצלות ללא סייגים ומרוב אושר הבחור חיבק אותי והתנצל שנית. סלחתי לו ונהיינו אחים. המשכנו לרקוד עוד חצי שעה או משהו בסגנון, עד שהחלטתי לבדוק מה עם צבק'ה.
בצ'יל-אאוט ראיתי את צבק'ה יושב באותה תנוחה כשהחיוך כבר התפשט מהגבולות הטבעיים של הפנים. במקביל התחיל עורו של צבק'ה להיות שקוף וכשדיבר – דיבר בקול שקט וחלש. רצתי לרחבה לקרוא לדני השמן שיבוא לעזור. למרות התנגדות גופו הבין דני את חומרת המצב והפסיק לרקוד. כשחזרנו אל צבק'ה ראינו רק את הבגדים שלו מוטלים על הרצפה וחיוך ענק מרחף באוויר (ממש כמו החתול מעליסה בארץ הפלאות…) אספנו את יעל (שעסקה במדיטציה טראנס אטלנטית בעמידה) ונסענו ל'חסידה'.
החסידה העיף מבט בחיוך ופסק במבטא רוסי כבד כי "אין מה לעשות, וכי זו בטוח לא אשמתו". משם המשכנו לבית של דני השמן ל'אפטר-פרטי' מתוך תקווה שבסוף זה יעבור לצבק'ה. אחרי שני סבבים של תה מנטה, ומשחק שח (בו יעל נתנה לדני השמן בראש) נרדמנו כולנו על הספות. כשהתעוררנו שעתיים מאוחר יותר (כי דני השמן ויעל היו צריכים ללכת לעבודה) צבק'ה עדיין חייך ללא סימן לצבק'ה עצמו. לקחתי על עצמי את תפקיד הבייביסיטר (לא שהיה לי משהו יותר טוב לעשות עקב היותי מובטל) ונשארתי אצל דני השמן לשמור על החיוך של צבק'ה. כשהתעוררתי בערב, צבק'ה עדיין חייך וכשהגיע דני השמן עשינו הערכת מצב והגענו למסקנה כי מדובר בעניין סופני. יעני לתמיד.
הפצנו שמועות בקרב החבר'ה שצבק'ה הצטרף לכת מיסיונרית של עובדי אהילים (דבר שתפס חזק עקב נטיותיו הפטישיות של האחרון), קנינו מסגרת מטר על מטר בצבע ירוק (הצבע האהוב על צבק'ה) הכנסנו את החיוך למסגרת ותלינו אותו בסלון של הבית של דני (כמובן לאחר שדאגנו שיהיו חורים מאחורה בשביל האויר).
עכשיו הכל בסדר. צבק'ה אמנם די חסר, אבל כל פעם שאנו מביטים במורשתו של צבק'ה לחבריו, אנו יודעים שצבק'ה ודאי מביט בנו חזרה מאיפה שהוא לא יהיה (כנראה ארץ הצחוק והשמחה) ומחייך לעצמו.
והחיים יפים.
בכל אופן, הלכנו למסיבה, ולאחר שהוכחנו לסלקטורית מעל לכל ספק סביר שאנחנו מה'קולים', נכנסו פנימה. בפנים שמחה וששון – אנשים קרועים רוקדים ושמחים. הצטרפנו לחגיגה, כשאחרי רבע שעה נפתחו לי העיניים והתחלתי לפזז כמו ילד מאושר. גם לדני השמן נפתחו העיניים כמה דקות אחר כך והוא הצטרף אלי לפיזוזים. רק צבק'ה לא התחיל לפזז. במקום זה עלה לו חיוך ענק על הפנים והוא אמר שהוא הולך לצ'יל-אאוט כדי לתפוס אוירה שקטה. אנחנו המשכנו לרקוד ויעל התחילה להתחרמן עם איזה ממושקף גבוה כדי לעורר את קנאתו של דני השמן, שמצידו העדיף לבדוק את כח הסבל של עור התוף שלו מול הרמקול הענק.
אחרי רבע שעה החלטתי ללכת לבדוק מה עם צבק'ה. קיפצתי לי בצעדי ריקוד קלילים לכיוון הצ'יל-אאוט. שם ראיתי את צבק'ה יושב עם בקבוק מים וחיוך ענקי מאוזן לאוזן. הוא נראה לי קצת חיוור, אבל ייחסתי את זה לאור האולטרה החזק ששלט במקום. משנעניתי בניד ראש חטוף לשאלה "מה העניינים ?" הסקתי כי הכל בסדר וחזרתי לרחבה. דני כבר היה בשלב של לרקוד עם מישהי לא מוכרת ולאהוב אותה עד בלי די. יעל בדיוק חזרה מהשירותים עם חיוך על פניו של הממושקף (שלא ידע מה פגע בו). אני מצידי התחלתי לרקוד את ריקוד הקוף (שכלל בעיקר קפיצות לצדדים ונפנוף ידיים חסר אחריות לכל הכיוונים) עד שנתקלתי במישהו. הקולה שהיתה בידו של המישהו נשפכה חצי עליו וחצי על הרצפה. הבחור התנצל מקרב לב, קיבלתי את ההתנצלות ללא סייגים ומרוב אושר הבחור חיבק אותי והתנצל שנית. סלחתי לו ונהיינו אחים. המשכנו לרקוד עוד חצי שעה או משהו בסגנון, עד שהחלטתי לבדוק מה עם צבק'ה.
בצ'יל-אאוט ראיתי את צבק'ה יושב באותה תנוחה כשהחיוך כבר התפשט מהגבולות הטבעיים של הפנים. במקביל התחיל עורו של צבק'ה להיות שקוף וכשדיבר – דיבר בקול שקט וחלש. רצתי לרחבה לקרוא לדני השמן שיבוא לעזור. למרות התנגדות גופו הבין דני את חומרת המצב והפסיק לרקוד. כשחזרנו אל צבק'ה ראינו רק את הבגדים שלו מוטלים על הרצפה וחיוך ענק מרחף באוויר (ממש כמו החתול מעליסה בארץ הפלאות…) אספנו את יעל (שעסקה במדיטציה טראנס אטלנטית בעמידה) ונסענו ל'חסידה'.
החסידה העיף מבט בחיוך ופסק במבטא רוסי כבד כי "אין מה לעשות, וכי זו בטוח לא אשמתו". משם המשכנו לבית של דני השמן ל'אפטר-פרטי' מתוך תקווה שבסוף זה יעבור לצבק'ה. אחרי שני סבבים של תה מנטה, ומשחק שח (בו יעל נתנה לדני השמן בראש) נרדמנו כולנו על הספות. כשהתעוררנו שעתיים מאוחר יותר (כי דני השמן ויעל היו צריכים ללכת לעבודה) צבק'ה עדיין חייך ללא סימן לצבק'ה עצמו. לקחתי על עצמי את תפקיד הבייביסיטר (לא שהיה לי משהו יותר טוב לעשות עקב היותי מובטל) ונשארתי אצל דני השמן לשמור על החיוך של צבק'ה. כשהתעוררתי בערב, צבק'ה עדיין חייך וכשהגיע דני השמן עשינו הערכת מצב והגענו למסקנה כי מדובר בעניין סופני. יעני לתמיד.
הפצנו שמועות בקרב החבר'ה שצבק'ה הצטרף לכת מיסיונרית של עובדי אהילים (דבר שתפס חזק עקב נטיותיו הפטישיות של האחרון), קנינו מסגרת מטר על מטר בצבע ירוק (הצבע האהוב על צבק'ה) הכנסנו את החיוך למסגרת ותלינו אותו בסלון של הבית של דני (כמובן לאחר שדאגנו שיהיו חורים מאחורה בשביל האויר).
עכשיו הכל בסדר. צבק'ה אמנם די חסר, אבל כל פעם שאנו מביטים במורשתו של צבק'ה לחבריו, אנו יודעים שצבק'ה ודאי מביט בנו חזרה מאיפה שהוא לא יהיה (כנראה ארץ הצחוק והשמחה) ומחייך לעצמו.
והחיים יפים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה